HANA

חנה נויברגר-אלעל 36 שחרורנו מבית החולים החיים המשיכו להתנהל כרצף של מהמורות ומתחים עם בתחום המשפחתי עם השלכה לחייה הרגשיים של עליזה, אך לא רק.. חנן לא ידע כיצד להתחבר לילדה שחזרה לחיים אחרת. לזכותו יאמר שהוא ניסה. הוא הקדיש לה אמנם תשומת לב, אך מעורבותו הייתה דלילה מידי, ואי אפשר לומר שהוא היה שותף מלא בכל הקשור לצרכים וההגבלות החדשות שהמצב דרש. האתגרים הלימודיים והחברתיים הפכו לעיקר חיי המשפחה שלנו, או לצורך הדיוק, חיי המשפחה שלי.. לא היה לנו מושג אם עלינו למצוא לילדה מסגרת מיוחדת לעיוורים, או לשלבה בבית ספר רגיל. במקרה כזה, לא ידענו אילו דרישות לימודיות ניתן להטיל עליה, והאם יש סכנה פיזית בהשתייכותה לקבוצות גדולות מאוד של ילדים ללא מוגבלות. התייעצנו עם פסיכולוגים ואנשי חינוך מתוך המערכת. את ההמלצות שקיבלנו ניתן לסכם בשני משפטים: להתעלם ככל הניתן מצרכיה המיוחדים. בהתאמה, לרשום אותה למסגרת חינוך רגילה ללא כל תמיכה מיוחדת. המציאות הוכיחה כי עליזה לא התחברה לחלוטין לנעשה בכיתה, ובזמן השיעורים ״ריחפה״ בעולמה, ציירה, זמזמה בשקט, אולי אפילו נמנמה. בבית, גם חנן וגם אני ישבנו איתה בניסיונות נואשים להתגבר על משימות פשוטות ששיעורי הבית הציבו, אך ללא הועיל. היא פשוט לא הייתה איתנו. היא קמה, הסתובבה, זרקה כדורים, או לפתע חשה רעב פתאומי. ה״רעב״ אכן הושיע אותה מאיתנו שכן היא הייתה תמיד נתונה בתת משקל הנובע מאפס רצון לאכול.. הסמן הבולט ביותר לשאט הנפש שלה מכל הקשור בלמידה הפרונטלית היה חוסר הרצון שלה לשתף פעולה עם אביה. הוא היה מצויד ביתרונות ייחודיים: אישיות לפרקים משתטה וילדותית, והעדר חשיפה יומיומית למלחמת הקיום של שתינו בצל מחלותיה. הוא ידע לספר לה סיפורים דמיוניים בפאתוס מוגזם, צ׳יזבטים מופרכים, ודגדוגים שגרמו לה להגיע לכלל דמעות מרוב צחוק. אין ספק שהייתה לו יכולת לפתח את דמיונה ולהעשיר את יכולת המשחק שלה. כשהם נפגשו, היא התמלאה בשמחה ובאור, ונראתה מאושרת, בעיקר זורמת ומשתפת פעולה. ובכל זאת, כשהוא ניסה ״לגלוש״ ללימודים היא פשוט סירבה בכל דרך למרות שאהבה אותו אהבת נפש כל חייה, בין אם היה קרוב או רחוק ממנה, פיזית או רגשית. לא רק שהיא לא ביצעה ניסיונות אמיתיים לגרום לו לשביעות רצון או לגאווה, אלא נראתה תוך כדי הסבריו מנומנמת וחסרת חיים. היא אפילו התעלמה מהעובדה שהיא הפכה למעצבנת ושהוא איבד סבלנות בקלות.