HANA

31 חנה, למרות הכול כל רגעי הערנות של עליזה על מנת לסייע לה להתפתח ולהנות למרות הנסיבות הבלתי אפשריות. פתאום התקופה בה עבדתי כעוזרת גננת נתפסה בעיניי כסוג של סדנת הכנה לפרק זה. בגן נחשפתי לידע רב שלא היה לי קודם כגון: מה ואיך מלמדים את הילדים? דרכי חינוך לערכים, איך חוגגים עם הילדים את חגי ישראל, ועוד. תורמים הביאו לנו ספרי ילדים, משחקים המפעילים את הראש וצעצועים מהנים. עליזה ואני עשינו בהם שימוש רב. כמובן שהמבנה של התהליך היה מאוד גמיש כי מימד חוסר הוודאות שליווה את התקופה הזו לא הרפה, אבל אני הייתי ערנית וממוקדת מטרה באיתור הזמנים הנכונים לפעילות. הייתה לי גם תחושה שהאינטראקציה סביב נושאים שונים משמרת את מוחה, מחדדת את חשיבתה, ומפתחת אותה באופן מהנה ולא מלחיץ. תחילה הייתי אני המובילה, היוזמת, והמלמדת, ובהמשך עליזה הפכה ליותר אקטיבית. היא שאלה שאלות, היא ניסתה דברים, היא פיתחה יכולת ביטוי, ואף לפרקים התחברה לילדים נוספים בסביבתה. בחגים כינסתי את ילדי המחלקה לחגיגות מושקעות שלוו בהסברים שלי על מהות החג, ודאגתי להביא כיבוד מאימי שליוותה אותנו, הבינה את צרכנו גם אם לא נאמרו במפורש, והשכילה למלאם בשקט ובחיוך. מאז ומעולם נמנעתי מלבקש עזרה מאחרים, קרובים ככל שיהיו, וכשלעיתים נדירות ביקשתי מחנן דבר מה, הוא התקשה לעמוד במשימה. בתוך השנה הזו שעברה עליי במדרון תלול ובכוננות מתמדת, הייתי מותשת רוב הזמן, אך הקפדתי שהדבר לא יהיה ניכר כלפי חוץ, ושלא אראה חלילה נזקקת או זקוקה למשהו. תמידהתלבטתי אםמדוברביתרון או בחסרון. כךאו אחרת, זההיהחלקממנטליות שהושרשה בי כאמור בבית ילדותי, קרי: עדיף לא לדבר על דברים מהרבה סיבות. המרכזית שבהן בעיניי הייתה שברגע שאני רק נושמת כדי להתחיל משפט שבו אתאר קושי או צורך, דמעות יזלגו ויקשו עליי להמשיך לתפקד באותה רמת נחישות וכוח. אז ״סחבתי״ על גבי שק של דמעות לא ממומשות ששחררתי אותן רק כעבור כשישים שנה או יותר.. כמו אימי, היו אנשים שלא היו צריכים לשמוע את מילותיי כדי להתייצב ולסייע מבלי שאבקש. דמות אחת מרכזית וחשובה הייתה אחותי מרים שהייתה גם חברתי הקרובה ביותר. היא למדה בבית הספר לאחיות לאחר שסיימה תיכון בהצטיינות. לימודיה התקיימו ממש בסמוך למחלקה בה עליזה הייתה מאושפזת. למרות שמעולם לא ביקשתי ממנה עזרה, היא פשוט הרגישה אותי ואת הקטנה והגיעה בזמנים בהם יכלה. בדרך כלל בשעות לילה מאוחרות היא הייתה פנויה להחליף אותי, לאפשר לי להתרווח, לנמנם, להתרענן, או לאכול.