HANA

29 חנה, למרות הכול זקוקה כמו ״אוויר לנשימה״ להתאחד עם הצד שנזנח ושהיה חלק גדול ממי שאני. כל זאת, לא רק מתוך המניע האישי, אלא גם על מנת להבין טוב יותר ולהבנות את משמעות קיומנו בארץ. כלומר, לא לשחוק ולא לאבד את הדרך שהייתה ברורה לי ולעולים רבים נוספים כמוני שחוו חוויית הגירה שלא התיישבה עם הצד המלהיב של החזון והאמונה בעתיד מיוחד וטוב ש״מכרו״ לנו בטוניס. מיד ראיתי את עצמי חוזרת למקום בו עצרתי כחברה ב״שומר הצעיר״, ולוקחת חלק במשהו גדול ומרתק מהקיום היומיומי הרוטיני שהוא גם אפור ונעדר מעטפת של פילוסופיה. בחיוך ובנעימות הן סיפרו על המפלגה שדוגלת למעשה בערכי התנועה אליה השתייכתי בטוניס. כבר ברגע הראשון של השיחה הייתי בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות. הן לחלוטין לא נזקקו לשימוש בכוח השפעה ושכנוע. בחפץ לב ובהתלהבות התגייסתי להיות חברת מפלגה, תואר ששידרג באחת את חיי שעל פניו נראו מאתגרים למדי: אני, האמא שמוצאת בביתי המתוקה ניחומים מסוימים לכל הכאב, אבל עדיין לא מצליחה לגרש את הריקנות והשממה. אני, הצעירה הענייה, שהתחלתי את דרכי בטיפול בילדים ובניקיון בתים. אני, שבהמשך עבדתי בגן ילדים כ״עוזרת״ לגננת ופוטרתי בנסיבות צורמות: השתתפות בהפגנת ה״אחד במאי״ שמסמנת את המפגינים כאנשים קיצוניים. אני, בזוגיות עם גבר שרמנטי מאוד, אבל די אבוד ומנוכר. אני, שהביקורתיות המוצדקת כלפי הכול וכולם גרמה לי לאובדן הניצוץ בעיניים, חוזרת לשמחת העשייה ולחיים עצמם. כך הרגשתי והתרגשתי. הבעיה המורכבת, הקשה לפיצוח, וחסרת הסיכוי מכולן הייתה הזוגיות עם חנן. חשתי כלפיו חמלה, רגש שנראה די מוזר מול פניו היפות שההבעה הקבועה עליהן נעה בין קשיחות לבין צחוק. הוא החל להבין בתקופה זו שתהילת הלוחם בגרמנים כחלק מצבאות בנות הברית ומפקד ההגנה בטוניס לא מרשימה במיוחד גם את העירוניים שבסביבתנו הקרובה שהיו קשיי יום ונטולי התלהבות ועניין. הוא התקשה ״לאכול חצץ״ ולהילחם על מיקומו, הוא התגעגע לאימו במידה משתקת, והוא היה זקוק למנת חיזוקים גדולה מכפי שהייתי פנויה להעניק לו. כל המצבים והרגשות האלה הפכו בעצם לקשיים בחיינו המשותפים. לא ראיתי אופק של חברות ומחויבות בינינו, והמשפחה הקטנה שלנו, שהייתה שברירית ובסיכון גבוה, שרדה רק בקושי גם מול הצורך הבסיסי להתפרנס איכשהו.