HANA

חנה נויברגר-אלעל 26 כמה חודשים לאחר שהתמקמנו אצל אימי היא עברה לדירת חדר ברמת עמידר שהיה קטן מלהכיל אותנו אפילו בתנאים גרועים מאוד. אנחנו, שלא מצאנו פתרון דיור או אחר, פלשנו לצריף נטוש במעברה וגרנו בו שבע שנים. פרק חדש נפתח, ובתחילתו כמעט לא היה בו דבר מכל הרומנטיקה הציונית שעל ברכיה גדלנו. הארץ המובטחת לא הייתה פוטוגנית באזור החדש הזה, וגם הכורח להתפרנס ללא כישורים מיוחדים או לימודים ממוקדים בתחום מסוים הקשו מאוד. מהילדות ועד לפרישה המאוחרת שלי, תמיד עבדתי והתפרנסתי. בסך הכל, שאפתי אמנם להתמיד במקום אחד לאורך שנים, אבל המציאות הייתה שונה ונאלצתי להסתפק באפיזודות קצרות, עד השלב שהפעילות הפוליטית שלי הפכה גם לפרנסה. לא בחלתי בעבודות ניקיון, טיפול, בישול, או כל דבר שיאפשר לי להשתכר מספיק עבור מחייתנו. אפילו הרחקתי עד לקיבוץ בית אורן לעבוד בבית ההארחה. היה לי ברור אז וגם היום שאין לי על מי לסמוך מלבד עצמי בנושא הכלכלי. ההתגלגלות המקצועית וההתנדבותית שלי במהלך חיי הייתה מוזרה ומקרית. איכשהו הגעתי ללא מאמץ בדיוק למקומות הנכונים בזמן הנכון, והתאפשר לי בסופו של דבר להתפתח ולממש את עצמי מעל ומעבר לכל ציפייה שהייתה לי. נדמה היה שהגורל מתדפק על דלתי ולא נותר לי אלא להיעתר לו. לפחות בחלק מן המקרים, התקיימה דפיקה אמיתית בלתי צפויה בדלת. לא היה לי מושג כיצד מחפשים עבודה ולכן ההצעות שהגיעו אליי פינקו אותי ומאוד הקלו עליי. לדוגמא, בוקר אחד, הגיעה ״הדפיקה הנכונה״ בדלת.. אדם מבוגר נכנס בחיוך גדול מבלי שהוזמן, והציע לי לרכוש כרטיס ״מפעל עממי,״ מפעל הפיס של אז. הגבתי להצעתו בחיוך. ״אין לנו כסף ללחם. איך נקנה כרטיס?״ ״אין לך עבודה?״ שאל תוך שהוא סורק את גופי החזק והצעיר. ״לא. עדיין אין לי. לא מזמן עזבנו קיבוץ.״ חיוכו הפך לצחוק, בידו הוא ביצע תנועת ביטול, והניד ראשו מצד לצד. ״שלום, בהצלחה לך.״ אמר ויצא. למחרת בבוקר מצאתי מתחת לדלת הפתעה נעימה ומבורכת: פתק עם כתובת, ומשפט אחד: ״יש לך עבודה״. בידידות, דוד מ״מפעל עממי.״ מיד יצאתי לחפש את הכתובת. הגעתי לבית מרווח ונעים ברחוב בלפור בתל אביב. התגוררו בו זוג הורים, שניהם רופאים, ושלושה ילדים. הגדול מביניהם סבל מבעיות רפואיות.