HANA

חנה נויברגר-אלעל 24 ואני השתייכנו לזרם היותר רדיקלי ולכן עברנו עם הגרעין שלנו לקיבוץ בית חנן זרע שהיה שייך לקיבוץ הארצי ושתאם את תפיסת העולם של אנשי ״השומר הצעיר״ עליהם נמנינו. התקופה הקיבוצית שלנו הייתה מאתגרת מאוד עבור חנן ועבורי למרות שמחת העשייה שליוותה את ימיי. עבדתי במטע הבננות, ברפת, במטבח, ובגן הילדים, שהיתי רוב היום באוויר הפתוח בסביבה טבעית וירוקה, בשמש הקופחת. לא חמלתי על גופי ולכן הגעתי לתוצאות שטובי בחורינו לא יכלו לעקוף אותן.. מאוד רציתי להיות טרקטוריסטית אבל הדבר לא הסתייע. מכיוון שהסיבה לכך לא ברורה לי, חששתי ועדיין חושבת שיש סיכוי שעקרון השוויון המגדרי לא ״הלך עד הסוף״ במבחן המעשה. חנן, שכאמור סומן ככוכב במגרש הביתי שלו, טוניס, לא מצא את מקומו בסביבה הקיבוצית. הרושם האדיר שיצר בעבר כחייל משוחרר וכמנהל שלוחת ההגנה, נמחק מן התודעה ובוודאי שלא עניין את אנשי הקיבוץ שלא הכירו ולא ידעו את המשמעות שאנחנו, הטוניסאים, ראינו בכך. הוא איבד את חיוכו המקסים ואת בדיחותיו השנונות, ונע בחוסר שקט בין עבודות מזדמנות. הוא היה אדיש להתרחשויות, חסר אנרגיות מול האתגר להפוך לחלק ממקום שאינו ״מדבר אליו״, והוא הוריד מעין מסך שאינו מאפשר התקרבות או מגע איתו. אמנם ראיתי שהוא סובל, אך לא ידעתי איך אוכל לעזור לו. בסתר ליבי, למרות שלא האשמתי אותו, כעסתי על כך שהוא במקום שונה ממני, והאינטואיציה שלי ניבאה שזו רק שאלה של זמן שאאלץ לשלם את המחיר על מצבו. ואכן, יום זה לא איחר לבוא.. ״אני רוצה לחזור לטוניס. לבקר את ההורים.״ הוא אמר יום אחד. אני ידעתי שהוא מאוד קשור לאימו ובוודאי מתגעגע אליה, אבל היה לי ברור שהמסר שלו יותר גדול מההצהרה. הוא מעוניין למעשה לחזור לטוניס באופן קבוע. לשחזר את ימי הזוהר שלו. הרי ראיתי כל הזמן בבירור את הנפילה החופשית שאירעה בין ימי השיא בתנועה בטוניס, לבין הקושי לראות עצמו דובר שפה זרה, קרי, לאו דווקא העברית אלא השפה הקיבוצית. היינו כל כך שונים, לא רק בהתנהגות ובהתייחסות למקום בו אנחנו נמצאים, אלא גם בתשוקה להתמודד, להצליח, ולהשתייך באמת. רציתי שנמשיך להיות זוג למרות שפג חינו בעיניי במידה ניכרת, אבל לא היה שום סיכוי, ולו גם הקלוש שבקלושים שאסכים לחזור לאחור. יתכן שערכי המשפחה הישנים עדיין הובילו אותי לנסות ולהמשיך לסייע לו, גם אם הוא מתרחק מאוד ממני, מחנה החדשה שנהנית מכל רגע בעשייה, בחשיבה, בלמידה, ובחיי החברה. הבנתי שעליי לדאוג לעצמי, לצרכיי ולהעדפותיי, אז פשוט הגבתי די בשלווה: ״אני מסתדרת ונהנית כאן בקיבוץ ואין סיכוי שאעבור עוד מסע לטוניס. אין מה לחפש שם יותר.״