HANA

חנה נויברגר-אלעל 22 בית אמא על כל זיכרונות הילדות וההווי השמורים בו הלך והתרחק מאיתנו. במקביל, ניתן היה גם לראות את עזיבתם כהתחלה של ה״משהו״ החדש עליו אנחנו מדברים ואליו אנחנו מתכוננים שנים רבות. הרעיון הציוני הסוציאליסטי שלנו קורם עור וגידים וזו רק שאלה של זמן וביורוקרטיות עד שגם אנחנו נוכל לצאת ולהגשים. עם הגעתם, אחיי כתבו ודיווחו שהמסע עבר בטוב, שהם מתגוררים בקיבוץ שפיים, שהם נפעמים מהים היפה והמרחבים הפתוחים, ושחיי הנוער בקיבוץ נעימים למדי. כדרכנו במשפחה, המכתב היה אינפורמטיבי ופחות צוינו בו רגשות, חיבוטי נפש, קשיים, געגועים וכו׳. . חנן לא היה עדיין בעלי 1949 , חנן, ואני עזבנו את טוניס ועלינו לארץ במרץ אימי ואף לא הוגדר כבן זוג עתידי אלא רק כקולגה וכידיד מהתנועה. הרכב מוזר לאותם ימים. הדרך לארץ הייתה ארוכה ומפרכת. שתי הפלגות. הראשונה מטוניס למרסיי קצרה יחסית, עשרה ימים בצרפת, כולל ביקור דודים בפריס. השניה ממרסיי לחיפה הייתה ארוכה ואיומה בלשון המעטה. אנשים לא הצליחו להכניס דבר מזון לפה והקיאו לאורך כל המסלול שארך כעשרה ימים. הריחות הלא נעימים שנבעו מהסיטואציה בתוספת הצפיפות רק הגבירו את הקושי ואת הרצון להקיא. בשעת לילה מאוחרת, הגיע הרגע היפה 1949 באפריל 3 בסופו של דבר, ב- והמפעים בחיי ודי בטוח שגם בחיי שותפיי למסע. ראינו את האורות המנצנצים של חיפה. קולות ההקאות, הגניחות, האנחות הכבדות, המריבות האקראיות, השתתקו באחת. הריח הנורא שנדף מאיתנו ומהאוניה גם כן כאילו התאדה, ונותרה רק רוח אביבית ונעימה, אדוות קלות בים במקום גלים סוערים, לילה בהיר, וכוכבים שנראו חגיגיים במיוחד לכבודנו. העיר שהולכת לגובה, כאילו ניסתה לאחד את אורותיה עם אלה של הכוכבים. דמינו לאישה יולדת שברגע המפגש עם התינוק שוכחת את כל הסבל שקדם לכך ונותרת רק עם השמחה וההתרגשות. התחבקנו, חייכנו, דמענו, השמענו קולות שקטים של התפעלות, ובלחש, חלקנו בירך ״שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה״ למרות שרובנו המכריע לא היה דתי. אימי עברה לגור בקיבוץ רגבים ששכן באותם ימים בכפר סבא. החברים חשו חובה נעימה לדאוג לה, לשמור עליה, ולשלב אותה ככל הניתן. התהדקו קשרי החברות עימה, והיא המשיכה להוות כדרכה דמות אימהית חמה ותומכת גם עבור החברים שלי. מסתבר שהם לא שכחו אותה לאורך חיים שלמים. ביום הולדתי השמונים קמה אודט ז״ל, מוותיקות חברי רגבים, ואמרה בין השאר: ״כדי להכיר היטב את חנה, צריך היה לפגוש את אימה. אישה שהייתה מופת עבורנו בטוב ליבה, בנכונות לסייע, בחיוך התמידי.״ חשתי כבוד גדול כששמעתי דברים אלה ודמעה של התרגשות וגעגועים לאישה נפלאה זו שהייתה אימי נשרה.