HANA

חנה נויברגר-אלעל 18 ״כבדים״ במיוחד כי הם הועברו בין השאר, בהמשך ללימודנו הקודמים, היותר ) 1 *( ״בוסריים״, בסגנון רוסי ישראלי .. אני, הקטנה מכולם, שכל כך רציתי בחיי איש נחוש ומלהיב כמוהו, גמעתי בצמא כל מה שיכולתי. הדעות שלי נעשו סדורות וברורות לי ותאמו לגמרי את תפיסת העולם שלי בנוגע לשוויון, זכויות, עבודה, עשייה, ועוד נושאים שהייתי רכה מלהגדירם. החדשים אליהם נחשפתי בתוספת העוני הקשה בו היינו שרויים גרם לי הרעיונות בגיל ארבע עשרה לפרוש מבית הספר ולהתחיל לעבוד. לסוחר הבולים שעבדתי אצלו לא היו ילדים, ואני, מצאתי דרכים להנות מכך: ארוחה חמה בטרם אצא לפעילות התנועה, ממתק שרכש עבורי, או בגדים ישנים שאסף עבור משפחתי. היתרונות האלה לא ביטלו לצערי את החסרונות. מדובר היה באיש קפדן, נוקשה, וחסר חמימות שדיקדק ״על קוצו של יוד״. הצלחתי לרצות אותו בקלות שכן כנראה שהייתי יותר מוכשרת מכפי שידעתי באותם ימים. המשימות עליהן הופקדתי בעבודה היו פשוטות: לסדר אלבומים לפי קריטריונים מסוימים, לבדוק שהבולים שלמים וברורים, להכין קפה, ובסוף היום, בעדינות רבה לשטוף את מעט הרצפות המעוקמות בכוך הצפוף והעמוס שלו. במשכורת הראשונה שלי קניתי לאחותי מכנסים. ״מה?? בשבילי?? באמת?!״ היא שמחה באופן מופרז, מדדה, והתפעלה מהדיוק במידה. ״כן אחותי. בשבילך, ומעכשיו יהיו עוד הפתעות בכל משכורת שאקבל.״ אמרתי וקיימתי, אם כי, תוך זמן לא רב חדלנו לחלוק את אותה קורות גג שכן נפרדו דרכנו לזמן מה.. מבחינתי מתנות אלה היו סוג של פיצוי על ההיעדרות הממושכת שלי מחייה שנוצרה מאז שעזבתי את בית הספר. חיי נעו בין חנות הבולים הצרה שאדי נפטלין ונייר ישן קצת הקשו על הנשימה בה, לבין התנועה שהתנהלה בחדרים ובאולמות מאווררים ורחבים. הניגוד הברור בין תפאורת הבוקר המחניקה לבין מרחבי הערב, סימל עבורי את העבר וההווה מול העתיד. בכל ערב עליתי למיטתי המשקשקת מלאת סיפוק ושמחה. העייפות גרמה לי להירדם במהרה למרות האדרנלין, ולקום בבוקר רעננה לעוד יום עמוס בפעילות. העניין הוא שאחרי כמה חודשים אירעה תקלה שהייתה בעייתית אפילו מכפי שציפיתי: תוכנן סמינר מטעם התנועה שאמור היה להימשך מספר ימים. לא היה סיכוי שאסכים להחמיץ פעילות כזו. היה בה שילוב בין השתובבות ילדותית שעדיין הייתי זקוקה לה לבין למידה חווייתית של נושאים מאוד חשובים הקשורים בעתיד הלא רחוק בארץ שלנו.