HANA

15 חנה, למרות הכול ״אליאנס״ התקיימו שיעורי עברית עליהם היה מופקד נחום ירושלמי. בבית ספר הוא היה איש מיוחד ובעל השפעה. אדם מאוד משכיל, בעל ידע מגוון ורב, שניתן לסמוך עליו לחלוטין כאדם, כמורה, וכעובד קהילתי. שילוב של אחריות, נעימות, בגרות ורצינות, עם שפע של מרץ, התלהבות, ואפילו הומור. הוא נהג להגיע עם אקורדיון קטן והקפיד ליצור דרך המוזיקה אווירת למידה משוחררת ונינוחה. שולה חברתי האהובה הייתה הסולנית של המקהלה, ובשירתה המצמררת גרמה לכולם להקשיב באופן דרוך, לשנן את המילים, ולהשתמש בהן בהמשך בהקשרים אחרים ולאו דווקא בשירה. המטרה של נחום הייתה ללמד עברית מודרנית, שנשמעה לנו שונה מאוד משפת הקודש שגם אנחנו החילוניים הכרנו מההפטרה של בר המצווה. מלבד תכנים הקשורים לשפה, הוא גם דאג לתוכניות נוספות הכוללות אומנות, יהדות, טבע, וגאוגרפיה. הייתה לו השפעה רבה על היכולת שלנו לדמיין את המולדת דרך שיריה, ריקודיה, ונופיה, כפי שהפליג לתאר ואף הביא תמונות מתוך ספרים להמחשה. הוא הקפיד על עבודה עם מעט תלמידים בכל שעה נתונה מתוך כוונה לא ליטול סיכונים מיותרים בתקופה אפלה זו. כל קבוצת למידה נשאה בשם משמעותי כגון: ״הרצל״, ״בן יהודה״, ״אחד העם״, ״בלפור״, ״אנצו סרני״, ועוד.. ירושלמי נעזר בקבוצת בוגרים כתומכי הוראה שכן היה ביקוש מאוד גבוה ל"חוויית ירושלמי.״ המוטיבציה של המצטרפים הצעירים והשכל החד והיצירתי הפכו את מרביתם למורים איכותיים תוך זמן קצר. אני זכיתי ללמוד אצל יצחק שקל ז״ל, ואני מודה לו עד היום על היסודיות והבהירות. בזכותו הצלחתי די מהר להסתדר עם קריאה וכתיבה בעברית, ומאז ועד היום מרגישה יותר נוח לקרוא ספרים ועיתונים בעברית. הוא לימד אותי להבין מילה מתוך ההקשר של המשפט ולהתקדם הלאה מבלי להתעכב כדי לא לאבד את הרצף ואת העניין. המשעשע הוא, שתוך שבועות אחדים, גם אני הפכתי עם כמה חברים צעירים נוספים למורים לעברית שהרי לא היה סיכוי שירושלמי האהוב ותומכי ההוראה האחדים יוכלו להתמודד עם כמות מצטרפים חדשים בלתי נתפסת. התרחש רגע היסטורי חשוב: 1943 באחת ההתכנסויות, בחג הפסח, אפריל שבעה חברים נשבעו שאם יצאו בשלום מהכיבוש הגרמני, הם יקימו תנועת נוער ציונית שפניה לעלייה לארץ ישראל. הבחור המשמעותי ביותר עבורי מבין השבעה היה יגאל אלעל שלימים הפך לגיסי המוערך והאהוב, והבעל של חברתי הטובה ביותר, שולה. בדיעבד יסתבר כי התנועה שלנו הייתה היחידה שקמה והתארגנה במהלך הכיבוש הנאצי בטוניס, ואולי בכלל.